לאור הבקשות, נשמח לספק חומר נוסף למדריכי טיולים ומחנכים
הנכם מוזמנים ליצור קשר
בברכה, המשפחה
דילמת המפקד פילון
דילמת מפקד בשאלת חילוץ פצועים - סיפורי קרב דומים
"תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך" (דוד בן-גוריון)
דילמת המפקד פילון כפי שהיא מתבטאת בסיפורי קרב נוספים
ניתן ללמוד על דילמת המפקד פילון מתוך סיפורי קרב דומים.
נראה שרק מי שהיה תחת אש הקרב, בלחץ הזמן לקחת החלטות גורליות על חייו וחיי חייליו ולמזלנו חזר בריא. רק אלה יכולים לשפוך אור על מה שקרה באותם רגעים.
מפתיע ומדהים היה לגלות מספר מרכיבים כמעט זהים:
המפקד יודע שהוא הסיכוי היחיד להציל את הנפגעים
המפקד מתאר את החוויה שלאחר ההתלבטות והמסקנה לפעול - "אין דילמה".
השכנוע הפנימי מוביל לפעולה, לא מהוססת וחד משמעית.
רק בסיום, אחרי להט הקרב והפעולה, המשתתפים מבינים את גודל הסיכון ועד כמה קטן היה הסיכוי.
בשעת כתיבת שורות אלה, ברור לי שפילון נהג כפי שנהג כי לא יכול היה אחרת!
הסיפורים הבאים המובאים כאן, הינם לקט שמצאתי והמשותף לכולם הוא מעשי גבורה מצמררים.
דילמת המפקד פילון מתגלה בסיפורי קרב ולא רק בסיפורי קרב. הדילמה הכללית היא: האם לסכן חיים למען הצלת חיים? ואם כן, עד כמה למתוח את הסיכון?
בפרק זה התחלנו לאגור סיפורים דומים בהם יש תיעוד מפורש של דילמת מפקד בנוגע לסיכון חיי אדם למען פצועים בשטח במהלך קרב.
באופן טבעי, אנשי כוחות בטחון ואחרים מתמודדים עם דילמות דומות, לדוגמא:
האם לקפוץ לים סוער כדי להציל טובע?
או האם להכנס לדירה בוערת כדי להציל תינוק.
פרק זה מתמודד עם מקרי דילמה דומים בזמן קרב ולא בעת שלום.
הקטעים המובאים כאן - הם הקטעים הדומים. תמיד ניתן להגיע את המקור ממנו נלקח סיפור הדילמה.
סיפור הגבורה והצל"ש של אל"מ (מיל) יעקב רשף, טייס מסוקים שחילץ פצועים בקרב
"...לאורך כל הדרך היה חשש גדול שניפגע, בייחוד בגלל שטסנו במסוק לא ממוגן. מצד שני, ידענו שבקצה הדרך יש פצועים שצריך לחלץ: אין להם איך לחזור אחורה, ובמעשיך אתה בעצם חורץ את גורלם. לכן גם המשימה מצדיקה את הסיכון לחייך. זה לא משהו סתמי. אתה, כמפקד מסוק, צריך להחליט האם אתה עובר את הלימיט או לא עובר את הלימיט. נכון, ההחלטה היא בהתאם לעוצמת הסיכון, עוצמת האש, לכמה אתה נפגע, לשאלה האם אתה יכול להמשיך או שאתה חייב לחזור, אבל בסוף, ההחלטה היא בידיך. אתה, כמפקד המסוק, צריך להחליט במקום - אף אחד אחר לא יכול לשקול על מאזניים במקומך את כבדות המשימה ביחס לכבדות הסיכון. היום אני יכול לומר שההחלטה באותו לילה להמשיך לתוך לבנון הייתה מסוג ההחלטות שאתה מקבל ברגעים ספורים, והן משליכות לאחר מכן על חיים שלמים".
יחידה 669 נתקלת במספר רב של מקרי דילמה דומים. לדוגמא מובאת העדות הבאה:
מפקד החוליה, סמ"ר ס', נתקל בדילמה, אולי אחת הדילמות הקשות בחייו: האם להמשיך עם הכח הפצוע שלו במשימה, לנסות לחלץ את הטייס החטוף ולקחת את הסיכון שהוא עלול לאבד את חברי הצוות הפצועים וזקוקים לסיוע רפואי או לסגת, להכשיל את המשימה ולא לחלץ את הטייס החטוף. שניות הופכות לנצח, סמ"ר ס' חייב להחליט ומהר, אחרת זה עלול לעלות למישהו בחייו.
הסיכון בכניסת מסוקים באור יום לאזור קרבות לטובת חילוץ פצועים
"כשהגיעה השעה, עלינו לאוויר שני מסוקים, ותוך כמה רגעים הודיעו לי שייכנס רק אחד מהם. מיד עניתי שאני אכנס - לא הייתה פה דילמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לאזור הקרבות של דרום לבנון מאז היציאה מרצועת הביטחון, ..."
"...זה היה אמנם בסך הכל מרחק ארבעה קילומטרים לתוך לבנון, אבל הגענו מעל בינת ג'בל וזה נראה כמו עולם אחר. מהומת אלוהים. מישהו צעק בקשר 'אני פותח לך רימון עשן אפור'. הבעיה הייתה שהיו שם המון רימוני עשן - והופ, עברתי את הנקודה בכמה מאות מטרים. בחיי שזה היה רגע מלחיץ. עשיתי מיד אחורה-פנה, איתרנו את הנקודה ונחתנו בין הבתים של בינת ג'בל. מהר מאוד העלינו למסוק שבעה פצועים מהכוח של רס"ן רועי קליין ז"ל (סמג"ד 51 ובעל עיטור העוז - ט"ז), ותוך 51 שניות כבר לא היינו שם."
אל"מ (מיל) שרון שילה קיבל צל"ש מפקד חיל האויר
על חלקו בחילוץ פצועים בלבנון 2006
הדילמה: להפנות מסוק יחיד לסייע ללוחמים או לפנות פצועים
בשלב מסוים התעוררה דילמה כשהכוחות האחרים שלחמו דרשו את המסוק לסיוע, אבל מרדכי החליט שהמשימה החשובה יותר היא לדאוג לפינוי מהיר מהשטח ולכן השאיר את מסוק הקרב למשימת הליווי. הפצוע פונה ב"טנקבולנס" למנחת, ומשם הוטס לבית החולים "סורוקה".
"אני יכול לומר שזה מפחיד מאוד וכל מי שאומר אחרת כנראה לא חווה משהו כזה. אבל כששומעים את האנשים שלנו בקשר ומבינים שהם חייבים שתגיע, כי אם לא אז גם אף אחד אחר לא יגיע הדילמה, פשוט נעלמת. אתה יודע שאתה חייב לעשות את זה ואתה לא מהסס. אתה מפחד אבל אתה פשוט ממשיך כי אנשים למטה סומכים עליך שתעשה את מה שצריך כדי להוציא אותם. יושב שם פצוע ומחכה, והדבר היחיד שמחזיק אותו לפני שהוא נשבר זה שהמסוק יגיע וייקח אותו לבית–חולים. לפני הכניסה עברו לי מחשבות רבות בראש, בעיקר כי שמעתי את הכוח בקשר והיה ברור שהמצב שם קשה. אבל בזמן הכניסה עצמה אתה פשוט חושב כמו רובוט, עושה את מה שצריך ולא חושב על עצמך בכלל. פחדתי לפני, וכשהכל נגמר פתאום קלטתי מה עשיתי. אבל ברגע שאתה נמצא בתוך האירוע ויש אדרנלין, אתה יודע מה לעשות, אתה מתורגל בנהלים ואתה פשוט עושה את זה בלי לערב רגשות. הרי בסופו של דבר ההתמחות שלנו במערך המסע"ר (מסוקי סער) היא להגיע באופן נסתר לנקודה, לקחת את מי שצריך ולצאת, וזה מה שעשינו.
"לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה, כי בערב כבר היתה לי הזנקה נוספת לפצועים במארון א–ראס. הקושי בלהיות טייס בסוג לחימה כזה הוא שבניגוד לכוחות הקרקעיים, שנמצאים בתוך המצב, אחרי כל גיחה אני חוזר לטייסת. פתאום כשיש הזנקה אתה עובר מהשקט של מבנה הטייסת המוכר לתוך מצב של קרב, במקום לא מוכר ובתנאי אי–ודאות. זה עניין של מספר דקות בין להיות בחוץ לבין להיות בקרב. בסך הכל אני חושב שחיל–האוויר הוא גורם משמעותי מאוד בלחימה הזו ורואים את התוצאות בשטח. הכוחות הקרקעיים סומכים עלינו".
