אופי (מתוך "ניבים" עלון חברת הנוער בגבת, י"ב סיון תש"ד)
בדרך כלל מתבלט אדם חדש בתכונותיו הרעות. ללא כוונה מיוחדת מרגישים בני סביבתו באי אלו תנועות או משפטים בדיבורו וקובעים על פי זה את אשר קובעים. אולם זה רק רושם ראשון, או יותר נכון רושם רגעי. כדי להכיר אדם יש לחיות עמו ולהכירו בכל. בכלל אין להכיר אדם במשך ימים או שבועות, ובמקרים מסוימים יש הכרח בחדשים.
נער, גילו 15 וחצי שנה, קומתו בינונית, לא רחב ביותר, ראשו עטור שערות שחורות כפחם ומתולתלות היורדות לו על מצחו. עיניו חומות לא שקועות ביותר: כל דמותו אומרת רצינות... בפעם הראשונה ראיתיו ביום בהיר ליד הבריכה. עמו היו עוד חברים רבים, אולם הוא - משום מה - היה הבולט ביותר. איני יודע מפני מה דוקא הוא? אולם כך ראיתיו. נראה היה שבחברתו אין שמים אליו לב באופן מיוחד... קופץ ושוחה כדג ובכלל ספורטאי. נסיתי להתודע אליו, והנה: שתקן, אינו חי ככל אחד אחר בפעולות החברה אינו משתתף בשיחות - אלא שתקן. עד כמה שמספרים אוהב הוא לשוחח בחוג אינטימי בלבד, ידיעותיו מענינות, ומדבר מתוך נסיון מה מחברתו הקודמת. אוהב לקרוא על הנעשה בנפש האדם, ובכלל על חייו הפנימיים של האדם. מתרגז מהר ואינו נוח להשפע. קשה להחדיר דעה חדשה למוחו בלי להבהיר את הדברים ממש... זה אשר שמעתי עליו בשטחים הכלליים, והוספתי לשאול: מתוך מה נובע כל זה? - - - פקח, אהוב. אולם הוא איננו שם לב לזאת, הוא כאילו החליט להינזר מחיי החברה. רק בדברים ההכרחיים ישתתף; לימודים, עבודה - הוא ימלא את חובותיו בחברה בלבד, ומהשאר ישתדל להתרחק. אך לא הצליח, לפעמים קם בו רצון, או יותר נכון התעוררה בו שאלה: מדוע? מה ההתנהגות הזאת? הכך נכון? - ומתוך שאלות אלה קם ורצה לשכוח את השאר. רצה לשכוח את המחשבה שהעיז פעם לחשוב - לא להשתתף?... הוא נזדעזע אך לשמע המחשבה שחשב פעם...
אולם על אף הכל מצבו אחר. החברה ידעה אותו מאז. היא לא רצתה כבר לראות התנהגות אחרת מצדו. היא ידעה אותו כאותו נער שנתגלה בתחילה. בחברה זו הוא כבר נחתם - לא יוכל לתקן את הרושם הקודם. כך נתקבל ואין לשנות... עד היכן מגיע כוחה של חברה לעכב בעד האדם? להכריחו להישאר בנקודה אחת?
ואולי יכולה חברה להתנהג אחרת?...
רשימה זו לא באה רק מתוך דמיון. רוב הרשום כאן - קיים. יש לחשוב על הדברים, ובטוח אני שיגיעו לשלילת הענין. ואולי אז?...
... ועתה יושב אני וכותב לך, רק עתה לאחר שאני עומד על סף סיכום של שנה אני מעיז לכתוב לך, הנמצא בעיר וחי את חייך הרגילים מתמול שלשום. יודע אני את מעגלות חייך; רק לפני כמה זמן התכוננו יחד לבחינות הגמר, הזוכר אתה? - ומאז עברת כבר בחינות חדשות, ציונים חדשים... ואני?
אף על פי שידידים אנו, איני סבור כי יודע אתה את חיי. כן, ברור לי כי יודע אתה שאני עובד ולומד, אולם אינך יודע מה הוא השינוי שחל בי עקב צורת חיים חדשה בחברה חדשה. את עיקרם של החיים האלה אינך יודע. על כן, שמע: כל חבר בתוכנו ידוע לי כמו שהוא. אי אפשר אצלנו להתנכר איש לרעהו, גם אם תרצה בכך - אי אפשר! אינך יכול שלא לשמוע את קולו ודעותיו בשיחה, או בכל ויכוח אחר, אתה מכיר את תוי פרצופו. עמו יחד אתה מציע את מטתך ומסדר את בגדיך... בודאי תמה אתה: דברים אלה במה כוחם? כן, זהו! כאן מונח היסוד להכרת חבר. כאן אתה חי עמו, אין אתה נפגש עמו רק בפעולה חד פעמית ושומע ממנו דבר וחציו. כאן אתה שומע ורואה אותו כאילו חדרת לתוך תוכו. ובזה מונח העיקר: אתה מכיר את חברך, על כן נקבע גם יחסך האמיתי אליו, ונרקמים חיי החברה...
...אנו ממשיכים לטוס ברכבת החיים: העבודה, הלימודים וחיי החברה. לפעמים יש גיוס, ולפעמים גם חופשה. אך אלה השפעתם אינה רבה מאד. דוהרים ודוהרים מבלי לעצור... המבט הקטוע ללוח השנה מחייב לתהות קצת על הקנקן ולעמוד: - הלוח כאילו קורא: שעתך לסכם, עמוד! - יותר מזאת אין צורך, רק זאת ולעיניך כבר צפות תמונות חיות של רוב הזמן מאז חיית אותם: יומך הראשון בחברה, הריכוז בבית השטה, התקלות בתחילת בנינה של החברה... ועד עתה...
... אתה בודאי קבעת שאי אפשר לחיות עם כל בני האדם. כלומר, יש, לדעתך, אנשים מסוימים אשר מבחינות שונות רואה אתה מעצורים בהתקרבות אליהם... אם צורת הרכבה של חברתנו הוא בסדר, נתווכח על זה בפעם אחרת - אך בודאי יודע אתה שאנו התקבצנו מכל התפוצות, בתוכנו נערים ונערות שלא הכירו איש את רעהו. אנשים שונים שבתחילה נדמה היה לנו שלא נוכל לחיות יחדיו, אך נוכחנו שלא כך הדבר. צורת החיים המגוונת נותנת אפשרות לכל פרט בתוכנו להראות את פעילותו בתפקידים שונים - וכך נוצרת חברתנו יום יום.
...בחודש אב, בשני בו, תמלאנה לי תשע עשרה שנה.
מפני יום זה פוחד אני פחד סתום, לא ברור.
ביום זה, כבעוד ימים אחרים, עומד אתה מחדש ותוהה על עצמך.
מה אתה? מה השגת? מה מטרתך? והאם לא הלכו לאיבוד שנים, הזדמנויות וכו'
הסיכום, סיכום של שנים אלה, אם יענין אותך, אעשה בהזדמנות.
ישנם בדרך תחנות, מאורעות, הישגים, שגיאות - כל אלה הציבו את פילון של היום.
--- ביום שלישי נסעתי לתל אביב לעליה לקברה של ברוריה ציפור ז"ל.
שוב עמדנו בפני הקבר דוממים, מלאי תמיהה. הנכון שאמנם הלכה?
ההורים השכולים מוצאים במעט נחמה, שאנו חבריה לא שכחנוה.
כפר גלעדי 11.3.47
... ויודעת את מכבר שמאורעות בחיי יום יום אין צורך לחפש כאן. הם מופיעים ופוגשים אותך בדרכך מדי תעיף מבט לימין או לשמאל. את המאורעות אין צורך לחפש: מאז קמת ובאת לחדר האוכל, ומשם לחברה, ומשם לעוד כמה מקומות ולבסוף לאספת חברה, והרי לך יום תמים שכולו מאורעות, שאחריהם בא אתה לאוהל, מניח את בגדיך ושואף אך אחת - לשכב באפס מעשה. ובתוך המיטה מהרהרים על דא ועל הא, על ענין החברה ועל עניניך בתוך כל אלה. בין כה וכה נרדם אתה ומפליג בשנת ישרים נעימה. ולפתע נדמה עברו שעה שעתים, נשמע מתוך אור הבוקר צלצול הפעמון והכל מתחיל מחדש. וכך הולך וחוזר וכך סובב הגלגל יום יום וחודש חודש. אי פה אי שם ישנו מאורע רציני המעמיד אותך לרגעים מספר, אולם אחר כך שוב ממשיכים וממשיכים. עד מתי? ולאן?
את כל אחד מאתנו מלוה ומחנך תרמילו האישי וכל תרמיל שונה מרעהו. ולעתים וקורה הדבר - ייפגשו שני אנשים זרים אשר תרמיליהם מתאימים זה לזה. ואז, ואז טוב להם לשנים הנושאים בעיות, שמחות וחויות יחד על כתפי שניהם...
2.11.47
פעם - ואולי במידת מה כך היה הדבר אף בפעם זאת - חפצתי לכתוב לשם "זכרון" או דומה לכך לימים יותר רחוקים. ואמנם נכון, כיום, למשל, כאשר קורא אני בדברים אשר כתבתי אותם לפני ימים, שבועות, חדשים - ישנה הרגשה טובה: א) מפני דברים שונים אשר נתבדיתי בהם לטובה; ב) פשוט העלאת זכרונות נפלאים ביותר אשר אמנם נשארו בזכרון וברגשות, אך כאשר קורא אתה דברים שכתבת אותם באותו רגע מסוים הרי חי אתה חויה זו כאילו מחדש. וחשוב הדבר שיחזור אדם על חויות שחי אותן אי פעם על מנת לצבור צידה לעתיד או פשוט - הנאה מהעבר.
ירושלים ט"ז תשרי תש"ח
... לפי חשקי בהתחלת הלימודים (קורס מ"מ) ולפי תכנם, הייתי כמעט משוכנע שלא אמשיך - לכן אמרתי: "דומני שנתראה בקרוב". זה לא קרה, ואמנם ממשיך אני בלימודים וימים חולפים וחולפים. ואמנם יתכן שאסיים פרק לימודים זה בשלמותו. כאן רואים דברים רבים לעומקם המלא, דבר שאין רואים בכתה נמוכה יותר (קורס מ"כ) וכאן נבחן האדם באיזה מידה מוכן הוא להיכנס לתוך תוכן של הענינים. דומני שאני לא...
דוד ודודה יקרים (להבותהבשן, 16.2.48)
רק במקרה, כאשר ישבנו מסובים מסבי לפנס השדה שלנו - גיליתי את החפיסה שעליה כתבת לי כמה מילים. דודה יקרה, איני רוצה שתביני שהודות לחפיסה כותב אני עתה. אך פשוט - וזאת הסברתי כבר פעם באחד המכתבים (אמנם בודדים מאוד הם) שכתבתי לכם. חושב אני שצריכים אנחנו להיות בקשר, שתדעו היכן אני, ושאני אדע יותר מקרוב מה שלומכם. להגדיר את הקרבה ביננו אין צורך! לא מכתב יוכל להביע זאת, אף לא פגישה כאשר אני בא לחופשה. אני אומר, הקשר ביננו עומד בפני הכל, הכל, עד - - - אני אומר: עד היום. או: מאז שקיבלתי 27 קילו - והכרחת אותי לאכול דיסת משונות, דודה - ועד היום. ולא ארבה בכך. יודעים אתם יפה, למה כיוונתי את הדברים.
יקירי, ועוד סיבה אחת לכתיבתי. יודעים אתם, אחד מרגעי האושר המעטים בכאן הוא קבלת מכתב. ולא חשובים הפרטים מסביב לכך. העיקר שעצם העובדה: מכתב. מכתב קוראים לא פעם אלא פעמים רבות, ולאחר כך מתחילים לקרוא בין השיטים, ולאחר שדלית ממנו הכל, אורז אתה אותו ושומרו לך לרגעי געגוגעים או רגעים דומים לכך.
דודתי היקרה, וכך אף עשיתי בשורות המעטות שהקדשת לי מעבר לאותה חפיסת שוקולד. הכרתי את כתב ידך - שמחתי מאוד לשמוע כי בריאים אתם, ונקווה שכך יהיה גם הלאה.
ומה עוד אספר - ואני רואה כבר בדמיוני מכתב מכם, ובמכתב ישתתפו כולם: גם א. ד. ומ. (אורי, דיצה ומיכאל - מ.ב.) ולהם מסרו את מיטב פרישת השלום. ובאם תרשו לי, אף להעניק להם נשיקה לכל אחד. געגועים - מתגעגעים הביתה, לאמא, לאבא, לאח, לאחות, לדוד, לדודה, לילדים. סלחו לי אם נכשלתי בסדר, לו יכולתי הייתי מעמיד את כולכם בקו אחד 0 לכולכם געגועי הרבים, רבים מאוד.
הפעם לא ארבה, אקוה שתכתבו לעיתים קרובות, אך בבקשה, בקרו לעיתים בבית אמא ואבא, עודדום מעט. בודאי קשה להם במתיחות זאת, שכולם אינם בבית, מי בתל אביב, מי בגליל ומי בירושלים. אין אלה פרזות. רואה אני את אמא ואבא לפני, דואגים. ספרו להם כי קבלתם מכתב ממני, וכי אני בריא ולא חסר לי כל. השעה קרובה לחצות. שלום וכל טוב.
פילון. זקוף קומה,תמיר, נאה, עינים חומות עמוקות מישירות מבט אל המטרה. קידם את פני החיים בכובד ראש, במחשבה ובעצב.
אהב את הטובים במדריכיו והעריצם בכל נפשו, עד שבמשך הימים היה הוא עצמו מחנך ומורה-דרך למופת. היותו רֵע לחלשים ממנו, טוב ליבו ועצם הוויתו נטעו אמון בלבות הלקויים ביותר מבין חניכיו.
באותו פילון הגא, העז, הסתתרה נפש רגשנית, עדינה ויפה.
הוא השתוקק לעבודת האדמה, לזוג הפרדות ולחרמש, החרמש - עמו התרועע בשעות הבקר המוקדמות, כשהוא ניצב בשדה ערום למחצה ושורק זמר השופע אביב חיים ועוז. זה הרון, אותה שירת-חיים נפלאה, מה היו אהובים עליו. פעמים היה מתיחד עם חלילו, ואז נישאו צליליו, כנוגים כעליזים, צלולים בחלל החדר או האויר.
לעיתים נראה בלתי שלו, דבר מה העיק על ליבו - החברה: קשה עליה לעכל אדם אשר משום מה הוא מתבלט תמיד. כאן אחד הדברים שעשוהו שונה מחבריו ועוצבה דמות מיוחדת לו בלבד.
פילון ככולנו אהב לכתת את רגליו בשבילי הארץ, כשתרמיל או שניים רבוצים על שכמו. רגליו מוצקות, צעדו בטוח, ללא היסוס. בעדינות שהיא ממש ניגוד לבחור כזה, היה תומך בנכשלים ומגיש להם עזרה, יש והתעלפה נערה בדרך, היה ניגש אליה, מלגים לפיה טיפות מן הנוזל היקר - מים. זו התאוששה והיה נמשך המסע.
תפקידו בזמן האחרון הרחיקו מאתנו וציווהו לתת כל אשר יכול ואף למעלה מזה. לפני ימים עבר על פנינו בחצות הלילה. הוא העירני. נזדעזענו. "שב, ספֵּר דבֵּר!" לא! נותרו מספר דקות, עליו להמשיך. המטיר עלינו שאלות למכביר והתנצל שהפריענו, אולם כה חפץ לראות פני רֵע.
פניו הרצינו והחיוך כמעט ניטל מהן כליל.
הבחור הזה רצה ללמוד, נכסף לדעת. עת כולנו ציפצפנו והרעשנו, ישב פילון קמוט מצח, ופעור פה והקשיב לשיעור. בשנתו האחרונה חפץ להשתקע בלימודים, להציץ אל הכמוס ממנו. אולם התפקיד שאג בעוז, והוא החליט לדחות את מאוייו אלה לימים טובים.
משאת נפשו בשבוע האחרן היתה להגיע לחג הביתה לירושלים. "איך שהוא להגיע", כך סח לנו.
קברוהו בלילה. ליל אביב מקסים. הסהר שפך אורו על פני האדמה, המרחב בושם בפרחים ואמר רעננות, אורות ישובי הגליל ניצנצו. הכל זעק לחיים, ליופי, להוד.
נוראה המציאות, כי פילון לא יטעם עוד מכל אלה.
על קברו הונחו זרי פרחים.
אבד לנו עלם חמד, רע וב וחייל אמיץ לב.
לא, לא נוכל הינחם.
ברכה
פילון החביב, פילון הגא והאמיץ, הישר והנבון. פילון החסון, כולו שרירי עשת. כולו אומר כח ומרץ.
הכרתיו עוד לפני ארבע שנים בגבת. יחד היינו בחברת הנוער. תמיד היה אחד ממעצבי דמותה של החברה.
פעיל במזכירות, באסיפות - אחד מראשי המדברים. דעותיו ברורות ומעשיות. אך ידע גם לשמוע את דעת חברו.
מהמדברים וגם עושים.
בגבת עבד בענף-המספוא, שהיה אהוב עליו עד מאוד, הוא השקיע זמן רב ועבודה רבה ללמדו. עד מהרה סיגל
לו את הדברים היסודיים בענף, וכבר עבד באופן עצמאי, בידיעה ובאחריות. חברי המשק סמכו עליו תמיד,
ואמרו שהוא יהיה פעם "המספוא'ניק". זוכר אני אותו כשהוא חוזר מיום עבודה חם של קציר. מזיע ועייף היה רץ
לבריכת השחיה וקופץ המימה. אז היה אומר: "אין לך דבר טוב מזה".
סיימנו שנתיים בגבת, ואז עמדה לפנינו שאלת דרכנו לעתיד. פילון היה מהמתלהבים להתגייס לפלמ"ח. באסיפה
אמר כי זאת צריכה להיות דרך כל הנוער המאורגן בארץ. התגייסנו לפלמ"ח ועברנו לאפיקים.
מיד גילו מפקדנו בפילון כשרונות לא רגילים. הוא הצטיין בכל מה שעברנו באימונים. תמיד קיבל הכל ברצינות.
אף פעם לא בא בטענות. ידע כי פקודה זו פקודה. כל תפקיד שהיה מקבל עליו, היה ממלאו ברצון, בהתלהבות
ובתבונה רבה. לא עבר זמן והוציאו אותו לקורס ממכ"פים.
בקורס היה אחד המוכשרים ביותר, כבר אז שמו עליו עין ואמרו: אותו נוציא גם לקורס מ"מים.
אחרי הקורס עברנו לכפר גלעדי. שם הצטרפנו להכשרת התועה המאוחדת.
התמסר כולו להדרכה ולאימונים. בתור מ"כ אהוב היה על הכל. אמנם היה תקיף, אך ידע כיצד להתנהג עם חניכיו.
תפקיד קשה הוא להיות מפקד וחבר, ביחוד קשה להיות מ"כ בהכשרתך.
וכך עברה שנה בכפר גלעדי.
בזמן האחרון רצה מאוד לחזור הביתה לשנה-שנתיים, לשם השתלמות בלימודים. זה היה רצון חזק מאוד, כי
הרגיש שחסר לו הרבה. תמיד היה להוט לקנות תורה ודעת, ועשה מאמצים להשתחרר לשם כך.
אך מפקדנו הגבוהים החליטו שעליו לצאת לקורס מ"מים. ואף הובטח לו כי אחרי שיסיים את הקורס יקבל שחרור
לשנה. וגם הפעם נשמע, בלי דיבורים נוספים, ויצא לקורס.
אך באותה תקופה התחילה מלחמת הדמים בארץ. אלפים מהנוער העברי בארץ יצאו למערכה. וברור שהוא ויתר
על שחרור ולימודים. הוא קיבל את תפקידו החדש בתור מ"מ.
בתקופה אחרונה זו השתתף בפעולות שונות ומילא תפקידים רבים וחשובים. לבסוף יצא לפעולתו האחרונה,
לכבוש את מצודת נבי יושע, ושם נפל חלל עם עשרים ואחד מחבריו.
ברגעיו האחרונים הוכיח את אופיו הנעלה: לא רצה לסגת ולנטוש אחריו פצועים. בכוחותיו האחרונים סחב אחריו
שני פצועים עד אשר כרע ונפל.
תשמש לנו דמותו סמל של איש הגנה, איש העבודה וההתישבות.
יהי זכרו וזכר כל אנשי המגן שנפלו במלחמת האומה, ברוך!
אהרון שפר
זמן רב עבר מאז הכרתיו. עוד בהיותנו בחברת הנוער בגבת, שם קיבל את חינוכו לקראת החיים העומדים לפניו,
ידוע ידע - העתיד קשה, אך צריך לקבלו באהבה.
אהב את מרחבי הטבע, את יפי העמק, היה רגיל לעמוד זקוף להשקיף אל השדות הזהבהבים, מקשיב אל
השיבולים המתלחשות... בקר בקר היה קם עם קריאת הגבר, תופס את כלי-העבודה כשהוא משמיע את הפתגם
השגור בפיו: "לעבודה ולהגנה".
אהב את החרמש ופעמים היה נדמה שהוא חלק בלתי נפרד מגופו. היה עומד חציו ערום, שזוף, הכלי מתנופף מצד
אל צד והזיעה נוטפת, וגם כשהעייפות גוברת אינו מרפה ממלאכתו, כאומר: עמוד אעמוד!
בפנים קשות ועזות צפה אל גורלו, יש שתקף אותו דכאון, אך הוא ידע להסתיר את רגשותיו אלה.
היה בו כח רצון חזק ובכח החיים זה הלך למלחמת השחרור ללא שוב.
לא תמוש דמותו מקרבנו.
ראובן
פילון בחברת הנוער בגבת
פילון היה אחד מאלה שהדביקות, הנאמנות ומסירות הנפש קדשו כל יום מימיו. משך שנתיים תמימות האיר עליו יומו
בשעה הרביעית לפנות בקר; קיץ וחורף, אביב וסתו, היה קם לעבודתו הקבועה בענף החצירים.
החרמש היה לידידו הקבוע - ושניהם לא בגדו - זה נאמן בידיו של זה, והאוחז בו אף לא נטשו, לעבדו בענף זה
נצמד באהבה. ידע פילון לספר על על טללי בקר מכסיפים, על ירק תלתן ואספסת, על זריחות שמש המפציעות בין
העבים, על חרמש עליז וקל, על זיעה ניגרת בחום הצהריים - ועל מנוחת עובד מתוקה.
לא תמו שנתיים והעבודה חתמה את חותמה על אוהבה: שריריו חזקו, גידיו שורגו, קומתו גבהה, גופו רחב - וכולו
אומר: איש עמל.
רצונו עמד לו, והגביר את יכולתו בלימודיו, הצורך בלימודים, ההכרח להרחיב אפקים היה נר לרגליו. כך הצליח ועשה
חיל, פינה יחד לליבו לספר התנ"ך.אהב לקרוא בו, ויותר מזה רצה ללמוד בו. ופינה מוצנעת יותר - לשירה וליופי.
משכו את ליבו תולדות תנועת הפועלים בארץ ובעולם, כי הוא שאף לדעת גם את העולמות האחרים הגובלים עם חייו.
זכורני ערב אחד... השעה היתה מאוחרת, לאחר שיחת החברה. והנה פילון מופיע בחדרי, בידו מחברת למתמטיקה...
כי ביקש תמיד להוסיף ידיעות, רצה יותר ממה שניתן.
ומשום כך, כנראה, גם מצא זכות לעצמו, לדרוש מחבריו נכונות רבה יותר בכל שטחי החיים שבחברה. החל מהקפדה
על דיוק בזמן הפעולה וכלה ביציאה להגשמה.
היינו רגילים לראותו במסיבותינו וחלילו בפיו, או הזמר על שפתיו, או חלק לו בהשמעת קטעי קריאה. החדווה אופפת
אותו ומסביב לו חבריו.
ומי מאתנו אינו זוכר את פילון בטיולינו. לסמל היה. לא ידע ליאות. כמו התמזג כולו עם הנוף. הוא שאף לקרבו הכל -
הר וגבע, עמק וואדי, עץ וחורש. טוב היה לטייל בחברתו, נחרתו בזכרוני פניו כאשר הצלחנו להעפיל למצדה. "עצום" -
נזרקה המילה מפיו, ומיד תר אחר כל המראה הנהדר.
אחד מעמודי התווך של החברה היה, ולא אחת נחלצה החברה מבעיה קשה או ממשבר קל, בזכותו ובזכות חבריו
שידעו להתרומם מעל לשיגרת החולין ולהגיע אל התכלית המבוקשת.
אך יש שהיה מתבודד, ופעמים רבות היה חוזר ובוחן את דרכו, את הסובב אותו - חבריו, התנועה, הבית בירושלים,
המשק העתיד, התישבות חדשה... לימודים?? - כן, הוא נמשך אל ביתו והוריו, ואף הרצון להמשיך בלימודים, שסתר
את המציאות, קנה מקום בליבו, והעיב לא אחת על רוחו. ומי עמד לו בכל זה? - רק הוא בכוחות עצמו. הוא כבש
את יצרו.
פילון ויתר על מאוויו אלה והלך. הוא המשיך, התמיד, הלך לאפיקים, ושוב מנקרות השאלות בלבו, והוא מחפש את
עצמו, מבקש את דרכו בדרך הכלל, אכן נוכח שאסור להפסיק...
דברי הספד שנשא אביו שמואל בחוברת "על מות" שהתפרסמה במעין ברוך, בשנת 1949
זה דרך הטבע בעולם שילדים מספידים את הוריהם. וכאן זה להיפך.
עיני עיני יורדה מים, עיני עיני אל חללינו, על שבר שהשברנו. חז"ל אמרו:
חבל על דאבדין ולא משתכחין, ולית לנו להתאונן על נפילת בנינו היקר, בהגנת המולדת.
על אחד מחכמינו ז"ל מסופר: מעשה, שהלך לטייל עם תלמידים ליער וראה עץ ישן נושן וגדוע, ואמר: זה סדר העולם, שבן אדם זקן צריך למות. הלכו עוד וראו עץ צעיר גדוע, התחיל הרב בוכה. שאלוהו תלמידיו: למה אתה בוכה? ענה להם: ואיך לא אבכה, כשרואה אני עץ צעיר כזה, שהיה צריך להוציא פירות, ולא זכה לכך.
אוי ואבוי לנו שהגענו לכך, שלא זכינו לראות את התוצאות מבננו היקר. מה שחברים וחברות סיפרו לנו שהיה מפקד טוב וחבר טוב, ראינו לבסוף שאמנם כן הוא, שהוא לא עזב את חבריו והלך איתם יחד.
העיקר: אותנו המית, פילון, אם גם עודנו בחיים, אך חיינו אינם שווים.
יהי זכרו ברוך לנצח!
בן שבע שנים היה פילון כשהביאוהו הוריו ארצה, ומיד התערה בה, אהב אותה וקשר את גורלו אליה כ"צברה" מבטן ומלידה.
המשפחה עלתה על חוף הארץ ביום פרוץ מאורעות תרצ"ו. חבלי ההסתגלות וההאחזות בארץ לא היו קלים כל עיקר. היו ימים של מחסור ודאגה, והיו רגעים של חולשה וספקות. אך סוף סוף מצאה לה המשפחה אחיזת מה, ופילון היה מאושר כשנכנס לבית הספר.
נדמה היה לי שאני אתווה את אורח חייו: בית ספר תיכוני, אוניברסיטה וקריירה מדעית בעקבותיה, כרגיל. כי פילון ניחן בכשרונות מעולים: קלות תפיסה בלתי שכיחה, זכרון טוב וכוח שיפוט של בוגר.
אך את אורח חייו קבע הוא עצמו. התנועה (מחנות עולים) קסמה לו, ועם סיום בית הספר הלך לגבת להכשרה. מאושר היה שההורים הסכימו לכך ותמכו בו. ומאז ראינוהו רק פעמיים בשנה: בחג הפסח ובחג הסוכות, כשבא לחופש הביתה. ומאז שמענו על סגולות הנפש של פילון מפי אחרים, מפי מדריכיו: נער מצוין, תבונה בלתי שכיחה, חבר יקר אהוב על הכל, לפילון עתיד מזהיר בתנועה.
והנער הכחוש והצנום התפתח, גדל ורחב, נתישר הגב, נזדקפה הקומה - בחור כארזים. פילון לא רק חניך, הוא גם מחנך, מדריך. וכמדריך נתעורר בו הצמאון לדעת. ופילון מזמין ספרי היסטוריה, ספרות, תנ"ך. מה קרנו פניו בספרו שהוא עובר לשנה אחת לירושלים להדרכה. תכניות להרחיב את הידיעות, לקנות דעת, ללמוד וללמוד. הוא לא שכח להעמידני על כך שהוא חבר "מעין ברוך", והתורה - תורה לשמה.
לא זכה ולא זכינו אנחנו. הביקור האחרון בבית היה בסוכות תש"ח. אז ידענו כבר, שכל התכניות נגנזו לעת מצוא. הכל עומד ערוך דרוך "הכן", ואין לעזוב את המערכה בשעה זו. בביקור זה התענין פילון בפרשת עלית המשפחה ארצה. "אמא" - אמר - "ספרי לי כיצד נתגלגל הדבר ואתם החלטתם לנסוע לארץ ישראל ומדוע לא בא גם הדוד משה ליב ומשפחתו" (משפחה זו חוסלה על ידי הנאצים). אמא סיפרה ופילון הקשיב והיה מאושר. יותר לא ראינוהו. שמענו: פילון כאן, פילון שם: בלהבות הבשן, בכפר גלעדי, במטולה. רק מכתבים מעטים וקצרים הגיעונו, מלאי אהבה, געגועים ודאגה להורים. אלי כתב: "סור לעיתים קרובות לבית הורי ועודד אותם. הן ידעת מה רבה דאגתם". וכששמעתי על הקרב ברמת נפתלי, חרד הלב. נטלתי את האטלס ולמדתי גיאוגרפיה של הגליל של פילון. הלב ניחש. דרישת השלום שלנו לפילון בגליל נשארה תלויה באויר, אליו היא כבר לא הגיעה.
בערב פסח עוד חיכינו לפילון שיבוא הביתה ל"סדר". אך הוא לא בא ובמקומו בא המבשר, ובליל ה"סדר" כבר ידענו שפילון לא יבוא עוד.
נאמן היה ומסור עד הסוף. ונתן לארצו האהובה את הכל - את עצמו. ובהכרה נתן. אני בטוח שאילו קם לתחיה והיה עומד שנית בפני הנסיון היה נוהג כפי שנהג בהרי נפתלי.
וחבל על האי שופרא דבלי בארעא.
היה אז ליל כוכבים זוהר, כל המשק נדם,
יצאנו שנינו לפגישה אחרונה.
ניצמדו אז חזה אל חזה ודפקו הלבבות.
הניפגש עוד?
איש לא חשב שכך יהיה סופו של דבר.
עזבתי את המשק ואז ניפרדו דרכנו
ולא ידענו אי מתי ניפגש שנית.
הוא הניח את ראשו בשמחה על ברכי,
לטפתי את שערותיו, והכל היה כה חביב
ומלא רוך. את הולם הלבבות שמענו
היטב ושתקנו.
אותו ערב הוא הבטיח לי: "אי פעם אגלה לך...."
ונשאר זה סוד כמוס לעולמים.
כשקמנו ללכת הוא תפסני שנית בזרועותיו
ולחצני בעוז אל לבו ולחש שנית "בפעם אחרת".
בפרשת המדרכות עוד לחצנו יד ביד, ושוב
נלחשו שירים והשלום היה ארוך וממושך.
התעוררתי וניתבשרתי אינך עוד.
פילון החביב והיקר לי. האינך עוד?
האם לא אוסיף לראותך?
נדם, נדם הקול והלב עמד מדפוק,
ופילון היקר איננו עוד!
עלם נאה רחב כתפיים
ואש החיים יוקדת בעיניים.
נפל חלל בהרי הגליל
וכך נדם הצליל,
על שפתיו קפא הצחוק
והלב עמד מדפוק.
ניגדעו חיים בעצם ליבלובם
ועלם חמד עיניו לעַד עצם.
עורה! עורה ולוּ רק לרגע,
עד מבט אחד רוגע!
נדם, נרים הקוֹל והלב עמד מדפוק
ואותו עלם חמד איננו עוד.
הייתי רוצה להאמין!
כי לפני שעצמת לעד את עינך,
עמדה דמותי לפניך
ועשתה לך רק טוב,
וזכרת? את הרגעים היפים
איך ידענו לאהוב!!!
בּׁאי אם אל הגבעות
לכי אל הסלעים
הקרים והנוקשים
שהם לך יספרו
איך נפלו גיבורים.
איך נפל בנך
שדוד בהרים.
איך עמד בגבורה
עם חבריו כחומה,
איך לא נטש במלחמה
עד נשימתו האחרונה.
בידיים עקשניות
והלב כסלע עמד
ולא זע ולא חת.
הנשק הקר
ובנך העקשן לא זז.
ופה, למרגלות סלעים אלה
נפל בנך סלע האדם.
וסלעים קרים אלה
עמדו דוממים,
ראו
ונשארו אילמים.
וכעת אם!
צאי אל הגבעות
לכי אל הסלעים הקרים ונישקפים,
כי רק את תביני שפתם,
כי גם לב בנך היה לב סלע
ופה הוא נדם!
